המירוץ ליישומון – אפליקציות חיסכון, צרכנות נבונה \ אריאל גביש - הבלוג של חבוב

פסטיבל הקולנוע בקאן הוא אחד הנחשבים בעולם ונחשב לנקודת שיא בקריירה של שחקן, במאי או יוצר שמגיע עם סרט לקאן. האווירה כאן היא שהכול אפשרי. גם אם לא צלח בידך להשיג הזמנה לפרמיירה של סרט זה אף פעם לא מאוחר מדי. ביציאה מקומפלקס ה"פאלאס", מרכז האירועים שהוא לב ליבו של הפסטיבל, עומדים בכל רגע עשרות אנשים המבקשים כרטיס פנוי לסרט כלשהוא כשהם מחזיקים בידם ניירות עם שם הסרט המבוקש. לגמרי אפשרי שהזמנה מיותרת תימסר לידך אם תעמוד במקום הנכון ברגע הנכון לבוש בחליפה ופפיון. אורח בפסטיבל שמצליח לשים ידו על הזמנה לפרמיירה של סרט בתחרות הרשמית ולא מנצל אותה, "ייענש" ליום או יומיים ולא יהיה מסוגל לבקש הזמנה נוספת. גם חמש דקות לפני תחילתה של בכורה חגיגית אפשר להיפטר בקלות מכרטיס ולתת אותו לאחד מברי המזל המתחננים לכרטיס במתנה. ההתרגשות והידיעה שהכול כאן אפשרי מרחפת באוויר מהרגע הראשון שמגיעים לקאן. העיר הקטנה שרדומה במשך רוב השנה מתעוררת לחיים, שרשרת המסעדות ברחובות מרכז העיר מחליפות את התפריטים ומצחצחות עצמן עבור באי הפסטיבל ואפשר לחטוף סחרחורת קלה רק מלהתבונן על האנשים היפים שמטיילים ברחובות ובטיילת. הכול זוהר ונוצץ לא רק על השטיח האדום אלא בכל פינה. הסיפור הבא עשוי להמחיש מה הכוונה ב"הכול קאן אפשרי" – בלילה הרביעי חלפנו על פני השחקן הצרפתי וינסנט קאסל שהגיע לפסטיבל עם "סיפור מהאגדות" כשהוא משוטט שיכור כלוט ברחוב ומחפש את דרכו למלון. השיחה הקצרה שקיימנו איתו בזמן שליווינו אותו למלון לא הביאה לתובנות מרעישות מעבר למשפטים בסגנון "הנשים האיטלקיות הן הנשים הכי יפות בעולם". אבל אפשר לסמוך על מי שאשתו היא מוניקה בלוצ'י כמי שמבין דבר או שניים.

כשעוקבים במשך השנים אחרי רשימת היוצרים שמוזמנים להציג סרט מגלים שמדובר בסוג של משפחת מקורבים. יוצרים צרפתיים תמיד גורמים להתלהבות גדולה אבל כוכבי קולנוע אמריקאיים הם הדבר הכי נוצץ בסביבה. במאים נוספים שאהודים כאן בקאן הם איטלקים, למשל ננו מורטי, פאולו סורנטינו וגם אמריקאים – וודי אלן שחוזר לקאן מדי כמה שנים והאחים כהן שזכו בשני פרסים בעבר והשנה עומדים בראש חבר השופטים. מדובר בתופעה שחוזרת על עצמה ומעוררת דיון בקרב באי הפסטיבל בנוגע לשאלה האם מדובר במועדון חברים סגור שכמעט ולא מקבל אליו חברים חדשים. מצד שני, פסטיבל קאן מעודד יוצרים צעירים בתחילת דרכם ומלבד שתי התחרויות הראשיות נוספו בעשורים האחרונים עוד כמה מסגרות של תחרויות – "שבוע המבקרים" ו"קינזאן" הן שתי תחרויות נחשבות ומעניינות לא פחות. תחרות נחשבת נוספת היא ה"סינפונדסיון", המסגרת הרשמית של סרטי סטודנטים הכוללת כעשרים סרטים מדי שנה. הבונוס בזכייה בתחרות הסינפונדסיון, מלבד התהילה והשם העולמי, מבטיח לזוכה הקרנה של סרט הביכורים שלו לכשזה יגיע. "עשרה רחובות ומאה עצים", סרט הגמר של בוגר מנשר מיקי פולונסקי, התקבל לתחרות היוקרתית השנה. את פולונסקי פגשנו כשניסינו להיכנס למסיבה של הסרט "ים העצים" באחד ממקומות הבילוי בטיילת "לה קרואסט" שהיא מרכז הבילויים של חיי הלילה בקאן. הכמויות האדירות של ההמון הצועד על הטיילת גורמים להתגעגע לרחובות העמוסים של תל אביב ונדמה שמשנה לשנה מגיעים יותר מבקרים לקאן בזמן הפסטיבל. הניסיונות להיכנס למסיבות בקאן ללא הזמנה הן סוג של אומנות וגם נשים בשמלות נשף מהסרטים לא תמיד מצליחות. נראה שגם מארגני המסיבות משתכללים משנה לשנה ומציבים שומרים על החוף כדי למנוע מבליינים להסתנן למסיבה דרך החוף.

הזווית הישראלית
בשנים האחרונות התרגלנו לנוכחות ישראלית מכובדת בקאן ובשנה שעברה השתתפו לא פחות משישה סרטים בתחרויות השונות במסגרת הפסטיבל. השנה הנוכחות דלה מעט עם שני סרטים בלבד אבל סרטים ישראליים תמיד מעוררים סקרנות בקאן. "סיפור על אהבה וחושך", סרט הביכורים של נטלי פורטמן כבימאית שעיבדה את ספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז אל המסך הגדול, גרם לאכזבה לצופים רבים שלא הצליחו להיכנס להקרנה הרשמית שלו. הסרט אינו מוצג במסגרת תחרות רשמית אך שמם של עוז ושל פורטמן הביא מאות אנשים להמתין בתור בתקווה להיכנס להקרנה יותר משעה לפני תחילתה. לא ברור מדוע שיבצו מארגני הפסטיבל הקרנה של סרט של כוכבת בינלאומית באולם קטן של 300 מקומות כשמספר האנשים שלא זכו להיכנס לאולם היה כפול מזה. פורטמן, שנולדה וצילמה את סרטה בירושלים, לבשה שמלה שחורה ונראית פשוט מעולה גם במציאות. השחקנית המנוסה נראתה נרגשת כשהצטלמה על השטיח האדום כשהיא מלווה במוזיקאי גלעד כהנא ורם ברגמן, מפיק הסרט. כהנא זכה לשבחים על תפקידו בסרט בתפקיד אביו של הסופר המוערך ופורטמן עצמה הפתיעה לא מעט אנשים בזכות העברית השוטפת שהפגינה בסרט במה שהפך לשיחה הכי מדוברת ביום שאחרי.

הנציג הישראלי השני הוא "היורד למעלה", סרט הביכורים של אלעד קידן, המתאר כמה שעות בחייהם של שני גברים בחיפה הנמצאים בנקודות שפל בחייהם. המבוגר (אורי קלאוזנר) מטפס במדרגות ההר מביתו שבעיר התחתית כשהוא מחפש אחר עגיל שהעניק לאשתו כמתנת נישואין והלך לאיבוד. הצעיר (איתי טיראן) עושה את הכיוון ההפוך – מהכרמל לכיוון הנמל בדרכו לעלות על ספינה ולעזוב את ישראל ועל הדרך גם להשתחרר מתרגיל מילואים שאליו זומן. עבודת הביכורים של קידן מעוררת הערכה גם בשל מקוריות נרטיבית וגם בשל המבנה הצורני המעניין של הסרט. הסרט הנוגה והמהורהר זכה לביקורות חיוביות ולפני ההקרנה החגיגית עמד קידן על הבמה יחד עם טיראן וקלאוזנר שבחרו שלא לדבר, וסיפר על מהי השראה עבורו. הוא השתמש בסיפור על פעילות שארגן עבור בנו וחבריו לכבוד ל"ג בעומר, "חג ישראלי בו עושים מדורות", התנסחות שעוררה גל צחוק בקהל. קידן ופורטמן, יחד עם שאר הבמאים שהגיעו לקאן עם סרט ראשון, מועמדים לפרס "מצלמת הזהב" שניתן עבור סרט ביכורים. השנה רק אחד כזה מתחרה על פרס "דקל הזהב" בתחרות הראשית אבל הפך לאחד הסרטים המדוברים כבר ביום השלישי לפסטיבל: "הבן של סול", של הבמאי ההונגרי לאסלו נמש, עושה למתרחש במחנה ההשמדה אושוויץ את מה ש"להציל את טוראי ראיין" עשה לפלישה לנורמנדי. סול הוא בחור הונגרי המשתייך לזונדרקומנדו, אותה קבוצת אסירים יהודים שבודדו משאר האסירים במחנה ההשמדה ונדרשו לסייע לנאצים בתפעול מכונת ההשמדה ההמונית. כשהוא מפנה גופת נער צעיר הוא מחליט להביא אותו לקבורה ומסכן את חייו בחיפוש אחר רב שיקרא קדיש על הנער. מדובר בסרט מטלטל, מטריד ומרתק שבדומה ל"טוראי ראיין" לא נותן לצופה רגע אחד של מנוחה. קולנוע במיטבו.

שמות נוצצים ומסיבות עיתונאים
הסרטים שבדרך כלל מושכים את מירב תשומת הלב הם אלו שמככבים בהם שחקנים בעלי שם בינלאומי וגם סרטים צרפתים ואיטלקיים. בנוסף לפורטמן, חלק מהשמות המפורסמים שכולם מקווים להיתקל בהם השנה הם סלמה האייק, מתיו מקונוהיי ונעמי ווטס ("ים העצים"), ג'ון טורטורו ("אמא שלי"), קייט בלאנשט ("קרול"), אמילי בלאנט ובניסיו דל טורו ("סיקאריו") והרשימה עוד ארוכה. מה שנחמד בקאן הוא שאותם שמות נוצצים עשויים לחלוף על פניך ברחוב וכלל לא תזהה אותם בין שלל הפרצופים היפים המסתובבים ברחובות העיר שמתעוררת לחיים בחודש מאי.
צעידה של הכוכבים במיטב מחלפותיהם על השטיח האדום מלווה תמיד בצעקות של עדרי הצלמים שקוראים בשמם בניסיון להשיג את התמונה הכי טובה. השנה מארגני הפסטיבל החליטו להילחם בכל הכוח בתופעת צילומי סלפי על השטיח האדום שמעכבת את כניסה האנשים להקרנות החגיגיות. הכניסה למסיבת העיתונאים של "ים העצים", סרטו של גאס ואן סנט, בכיכובם של מתיו מקונוהיי (זוכה פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר עבור ב"מועדון הלקוחות של דאלאס") ונעמי ווטס שרק נראית טוב יותר עם השנים הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. מרבית השאלות הופנו לשחקנים והיו צהובות באופיין. מה מרגש אתכם בחיים ? "לראות את הילדים שלי מתפתחים" (ווטס) ו"תפקיד מאתגר" (מקונוהיי). מה זה אומר בשבילכם להגיע לקאן ? "אני מוקיר את הכבוד שניתן לי" ענה מקונוהיי ואילו ווטס השיבה במבוכה את אותה התשובה בדיוק. השאלות שהופנו לבמאי ואן סנט גררו תשובות ארוכות מייגעות כמו חלק מסרטיו של הבמאי המוערך. הסרט נקטל בצורה גורפת וקיבל ציון ממוצע מביש של 0.6 (מתוך 4).

ייצוג נשי
בשנה שעברה כלל חבר השופטים בפעם הראשונה יותר נשים מגברים והשנה המגמה ממשיכה בכיוון דומה. לראשונה מזה 28 שנים סרט הפתיחה של התחרות הרשמית, "בראש מורם", בוים בידי אישה – הבמאית והתסריטאית הצרפתייה עמנואל ברקו. שני סרטים נוספים שעוררו עניין רב השנה הם "המלך שלי" של הצרפתייה מייוואן (רק שם פרטי כמו מדונה ושר) ו"מארילנד" של אליס ווינוקור, צרפתייה גם היא. הסרט מספר על וינסנט, חייל בכוחות המיוחדים הצרפתיים שחוזר משירות באפגניסטן וסובל מלחץ פוסט טראומתי. הוא נשכר כדי לאבטח את אשתו של איש עסקים לבנוני עשיר. וינסנט נשאב אל עולם שונה ולא מוכר ומתחיל לגלות סקרנות רבה בנוגע לאישה שאותה הוא מאבטח (דיאן קרוגר הגרמניה). כשהוא מתחיל לגלות סימני פרנויה בנוגע לעסקיו המפוקפקים של הבעל, הסכנה המרחפת באוויר הופכת ספק אמיתית וספק מדומיינת והסרט מקבל זריקת מרץ שמדביקה את הצופה אל הכסא.
למרות הייצוג הנשי הבולט השנה עדיין מדובר בפסטיבל בשליטה גברית, יש שיאמרו שוביניסטית. מספיק להתבונן על השטיח האדום עליו צועדים באי הפסטיבל – הגברים מתבקשים לקוד לבוש של טוקסידו ועניבת פרפר ואילו הנשים "נדרשות" לצעוד כשהן לבושות בשמלות נשף הלקוחות מסרטי אגדות ועקבים שרק בדרך נס לא גורמים לנפילות על המדרגות בכניסה לאולם "גראנד לומייר". יש הטוענים שמדובר באולם הקולנוע הגדול בעולם המכיל לא פחות מ-2400 מושבים. צפייה בפרמיירה חגיגית באולם מלא היא חוויה קולנועית עוצמתית. הקהל בקאן מבין קולנוע ולא מתבייש להביע את דעתו לטוב – סרט אהוב יכול לקבל יותר מעשר דקות של מחיאות כפיים בסופו, או לרע – נטישות המוניות מהאולם בזמן הקרנת הסרט ואף קריאות בוז במקרים קיצוניים של סרט מאכזב במיוחד.

פנטזיה מהאגדות
אם כבר הזכרנו סיפורי אגדות, אחד הסרטים המקוריים, המעוצבים והמושקעים שהוצגו השנה בפסטיבל הוא "סיפור מהאגדות" של הבמאי האיטלקי מתיאו גרונה שמתמודד במסגרת התחרות הרשמית. גרונה, שכבש את הפסטיבל ב-2008 עם "גומורה" שתיאר את מאחורי הקלעים של עסקי המאפיה בדרום איטליה וזיכה אותו בפרס חבר השופטים באותה שנה, נחשב לבמאי מגוון מאוד. הסרט דובר האנגלית בכיכובם של סלמה האייק (מלכה שאוכלת לב של דרקון), וינסנט קאסל (מלך ערמומי ונהנתן), ג'ון סי ריילי (מלך נוסף שנלחם במפלצות מהמעמקים) מבוסס על אוסף סיפורי אגדה של הסופר האיטלקי גיאמבטיסטה בזילה שהיוו את הגרסאות המוקדמות לסיפורי האגדות ראפונזל, שלגיה, וסינדרלה. הסרט השופע בעושר חזותי מתאר את סיפורן של שלוש ממלכות במדינה דמיונית במאה ה-17 וכולל להטוטנים, אורגים, מפלצות ים, נסיכים ונסיכות בשפע. סיפור העלילה מוגש בצורה מודרנית עם אמירות עדכניות בנוגע לחיים במאה ה-21 כמו המרדף אחרי הגשמה ומיצוי עצמי, הלחץ להוליד צאצאים והפערים בין עשירים לעניים. גם אם לא מדובר ביצירת מופת עדיין מדובר בצורת הגשה מודרנית של סיפורי פנטזיה ואין מתאים מכך כדי לתאר פסטיבל שביקור בו הוא אגדה בפני עצמה.