געגועיי לסופר מריו

לילדי דור הסמארטפון קשה לדמיין מכונות משחק ענקיות וגרפיקה שרק אם מתאמצים, מצליחים לראות דמיון בינה לבין המציאות • אבל למשחקי המחשב של המאה הקודמת היה קסם משלהם: כשטטריס היה הדבר החם, אקדח נינטנדו נחשב לפריצת דרך טכנולוגית, ושיא הרגש היה לדלג מעל חבית

סופר מריו // צילום: גדעון מרקוביץ

המפגש הראשון שלי עם משחקי מחשב היה בתחילת שנות השמונים, כשבצהריים משועממים אחד רבצנו אחי ואני בסלון ואמא אמרה שאבא תיכף מגיע ומביא איתו הפתעה. כמה התאכזבנו – כפויי טובה שכמותנו – כשאבא נכנס הביתה מחזיק בידיו חלון זכוכית גדול, תחליף לזה ששברנו יומיים קודם לכן. את פרצופנו המאוכזב אי אפשר היה לפספס, אבל אחרי שהחלון החדש הותקן במקומו, קיבלנו את ההפתעה האמיתית: משחק ה"פיירמן" הראשון שלנו. פיירמן היה שם גנרי ישראלי שניתן לסדרת משחקי ה־Game & Watch של חברת נינטנדו – סדרה של משחקים אלקטרוניים בעלי מסך LCD בשחור לבן, שעליהם פיזזו דמויות מאוירות כמו מיקי מאוס, גופי או חיות אחרות, במטרה לעמוד במשימה שהוטלה עליהם – לדלות אוצר ממעמקי הים מבלי להיאכל בידי תמנון ("אוקטופוס"), לקפץ מעל חביות ולהציל את אהובתנו ("דונקי קונג") או ללהטט עם כמה כדורים באוויר (Ball).

"פיירמן" (Fireman) היה אחד המשחקים הראשונים שהגיעו לארץ ובו נדרש מדמות של כבאי לתפוס על גבי אלונקה אנשים קופצים מבניין בוער ולכן הפך לשם הגנרי לקונסולת המשחקים הזעירה. אגב, המילה Watch רמזה שהמשחק האלקטרוני כולל גם שעון דיגיטלי – שיא הטכנולוגיה בימים ההם.

מכונת ארקייד. להיט בפאבים של שנות השבעים // צילום: אי.פי

הרבה סוללות נאכלו מאז, נינטנדו עברה כמה גלגולים, ומותגים כמו אטארי נסקו והתרסקו, אבל קצת לפני שנתחיל לספר על סופר מריו ועל גיים־בוי צריך לחזור מעט לאחור. "הרבה אולי לא יודעים, אבל נינטנדו התחילה כעסק ליצור קלפי משחק ב־1889 ביפן", מספר רפאל בן ארי, בן 29. הוא מתגורר ברחובות, מכור למשחקי מחשב מילדות ומפעיל ערוץ יוטיוב בשם "אולדסקול", שבו הוא מציג סרטונים מעניינים על משחקי וידיאו לדורותיהם. באחד הסרטונים מספר רפאל על הגלגולים שעברה חברת נינטנדו עד שראשיה החליטו להתמקד בייצור משחקים אלקטרוניים; מתברר שבין השאר ניסו בחברה להפעיל שירות מוניות, יצרו צעצועים מכנים ואף הקימו ביפן רשת בתי מלון שבהם החדרים הושכרו על בסיס שעתי. עד שהבינו שהעתיד בגיימינג.

דור ראשון
"המשחקים האלקטרוניים הראשונים התחילו עוד באוניברסיטאות ורצו על מחשבי 'מיינפריים' ענקיים. סטודנטים ברי מזל שהייתה להם גישה למחשבי הענק האלו הפעילו אותם בעזרת ניקוב כרטיסיות ויצרו את משחקי המחשב הראשונים", מספר בן ארי. אחד מהם היה סטודנט נלהב בשם נולאן בושנל, לימים אחד ממקימי אטארי, שלמד באוניברסיטה והתאהב בתכנות מחשבים.
למעשה, תעשיית משחקי המחשב בשנות השבעים של המאה העשרים התחילה ממכונות ארקייד – מכונות משחק שולחניות גדולות שדמו בצורתן למכונות הפינבול, וכמותן גם הן הופעלו באמצעות מטבעות וכללו משחק אחד בלבד, ולרוב שילבו גם חלקים מכנים. במרוצת שנות השבעים נזנח הצד המכני לטובת האלקטרוני והחלו לצוץ משחקים מתוחכמים יותר. הרבה לפני שאולמות משחק בקניונים משכו אליהם בני נוער והפכו פופולריים לקראת סוף שנות השמונים – בזכות מכונות משחקים דומות לארקייד אך קטנות ומשוכללות הרבה יותר – הוצבו אותן מכונות ארקייד במקומות כמו פאבים וכוונו לקהל בוגר. המכונות הכניסו לבעליהן ערימות של כסף ואנשים עמדו בתור כדי לשלשל מטבע ולנסות לשבור את השיא. אחת ממכונות הארקייד המוצלחות ביותר הייתה "פונג" של חברת אטארי – משחק טניס אלקטרוני בדו מימד שכלל שתי ידיות עגולות ואיפשר לשני אנשים לשחק אחד נגד השני. את מכונת המשחק של "פונג" ייצרה חברת אטארי ב־1972, במה שהתחיל כתרגיל בתכנות שהגיש בושנל לעובד חדש שהצטרף לחברה. בן ארי: "זו הנקודה שבה חברות שהרכיבו את אותם ארקיידים נכנסו לתמונה – ענקיות כמו נינטנדו וטייטו".

משחק אי.טי של אטארי, שנמצא קבור בניו מקסיקו // צילום: אי.פי

כשמשוחחים עם בן ארי על משחקי מחשב מהעבר, הנוסטלגיה נוסכת אושר על פניו, בעיקר כשהוא שולף שמות מוכרים מהיסטוריית עולם הגיימינג ומספר ש"כשסטיב ג'ובס עבד באטארי באמצע שנות השבעים. היה לו שם חבר טוב, בחור נחמד בשם סטיב ווזניאק". לפני שהשניים הקימו את חברת "אפל" ב־1976, ווזניאק פיתח גרסה ביתית ל"פונג" שבמהירות הפכה למכונה הכי פופולרית באותן שנים. ג'ובס הציג את הגרסה של ווזניאק במשרדי אטארי ומנהליה הנלהבים שכרו את שירותיו וביקשו ממנו להפוך את פונג למשחק עבור שחקן יחיד מול המחשב במטרה לייצר מכונת ארקייד מוצלחת שתכניס הרבה מטבעות לחברה. כך נוצר "ברייק אאוט", ובשמו העברי "שובר לבנים" – משחק נוסף מצליח של אטארי שבו נדרש שחקן לשבור חומת לבנים בעזרת כדור המקפץ על גבי לוח שזז לצדדים בתחתית המסך. האגדה מספרת שלג'ובס הוצע בונוס אם יצליח לצמצם את מספר השבבים שמהם מורכב לוח האם של הארקייד, ו-ווזניאק, שעבד אז בחברת HP, פיצח את הנוסחה ופיתח עבור החברה לוח חסכוני בשבבים. ג'ובס חלק עם ווזניאק את השכר עבור פיתוח המשחק, בגובה כמה מאות דולרים, אבל "שכח" לספר לו על הבונוס – בגובה אלפי דולרים – שקיבל בעבור קיצוץ מספר השבבים.

נא להכיר: מריו
"גם מריו התחיל בעצם מארקייד", מספר בן ארי על קורות החיים של השרברב האיטלקי שנאלץ לקפץ מעל חביות במעלה סולמות בדרכו להציל את אהובתו השבויה בידי קוף ענק בשם "דונקי קונג". כשרפאל מספר על סופר מריו הוא מציג בפנינו את אוסף הקונסולות של משחק זה שאסף במשך השנים ובהן אפשר למצוא גרסאות שונות של נינטנדו, אקדחים שמתחברים אליהן, מחסניות גיים בוי ועוד שלל אביזרים, שאם ניתן אותם לילדים בימינו סביר להניח שינסו לחבר אותם בבלוטות' לסמאטרפון.

המשחקים של פעם // צילום: גדעון מרקוביץ

"מריו השרברב השובב נולד ב־1979 בשם ג'אמפ־מן ובכלל היה נגר", מספר בן ארי על הגרסה המקורית של המשחק שזכתה להצלחה ביפן, מולדת הנינטנדו. שנתיים לאחר מכן, ב־1981, שונו בגדיו, שמו ומקצועו של הגיבור והמשחק הופץ ברחבי העולם. מכונת המשחק זכתה להצלחה אדירה, ובשנה הראשונה להשקתה נמכרו עשרות אלפי יחידות. היא עזרה לחברת נינטנדו לבצע דריסת רגל בשוק האמריקני שנשלט אז בידי ענקית המשחקים אטארי. גרסת ה־Game & Watch של דונקי קונג, בעלת המסך הכפול, יצאה כעבור שנתיים נוספות וזכתה להצלחה פנומנלית.
את המחקר שלו בתחום ההיסטוריה של הגיימינג מתחיל בן ארי באינטרנט, למשל בוויקיפדיה, אבל מכיוון שלדבריו קיימים המון אי-דיוקים היסטוריים הוא נעזר בספרות מקצועית בתחום. "בעולם קיימת תרבות מקצועית ענפה בנושא ואפשר למצוא דיונים תקופתיים שהיום לא תמצא באף מקום", הוא אומר. בן ארי מבקר מדי פעם בארכיון העיתונות הישראלי ומנסה למצוא גם שם מידע על מה שהתרחש בארץ באותן שנים. את פרטי המחקר שהוא מוצא הוא משלב בסרטונים המושקעים שהוא מכין לערוץ היוטיוב שלו ובעמוד האינטרנט של "התנועה לשימור משחקים בישראל" שמטרתה לשמר ולהחזיר לחיים את תרבות משחקי המחשב שהייתה פעילה בישראל בשנות התשעים.

לארוז הביתה
בתחילת שנות השמונים תפסו הקונסולות הביתיות תאוצה והחלו להגיע לאיטן גם לישראל. בדומה לקונסולות של ימינו, כמו סוני פלייסטיישן ו־Xbox של מיקרוסופט, גם אלו של אז חוברו אל מסך הטלוויזיה וצוידו בג'ויסטיקים בצורות שונות; בשונה מהיום מדובר היה בגרפיקה בסיסית, צליל מתכתי ומונוטוני ומשחקים שאינם, איך נאמר – שיא הטכנולוגיה. כמו רבים מחברי דאז, גם אני הייתי בוחר אילו בני דודים או חברים של ההורים כדאי לבקר בהתאם לסוג הקונסולה והמשחקים שהיו להם בבית. כל שנותר היה רק לנדנד להורים שימציאו תירוץ לביקור.

ג'ויסטיק ודיסקטים, ליד המחשב האישי // צילום: גדעון מרקוביץ

"אטארי הייתה הקונסולה הראשונה המוצלחת באמת שאנשים קנו הביתה", מספר בן ארי. בשנת 1978 השיקה חברת אטארי קונסולה בשם "אטארי 2600", הזכורה לטובה בזכות עיצוב דמוי עץ שנלקח היישר משנות השבעים העליזות. בערך באותה תקופה חברה בשם Magnavox הוציאה קונסולה ביתית בשם "אודיסי" שגם היא התחברה למסך טלוויזיה בדומה לאטארי. מה שייחד את האודיסי הייתה תוספת של יחידת עיבוד שמע ששיפרה משמעותית את אפקט השמע, המוזיקה והדיבור של המשחקים שהורצו על המכשיר והעשירה משחקים בסגנון "שר הטבעות" או "מבוכים ודרקונים". עם זאת, הקונסולה שלהם הייתה יחסית פרימיטיבית ונפוצה בעיקר באירופה.
בעוד Magnavox מכרה כ־2 מיליון יחידות של האודיסי, בארה"ב אטארי שלטה ללא עוררין וכמה עשרות מיליוני יחידות של ה־2600 נמכרו ברחבי העולם. כל מי שגדל בשנות השמונים זוכר בוודאי את משחקי הטנקים שמתחבאים מאחורי חומות בצורות, טניס ועוד קלאסיקות שהיום היו נבוכות לעמוד לצד משחקים בסמארטפון. בישראל כמו בישראל, הקומבינות חגגו: "בארץ עשו משהו מגניב – הנדסו לאחור כל מיני משחקים של אטארי ובנו קופסה שבה העתיקו משחקים ושמו כמה משחקים במחסנית אחת. בגלל קומבינות כאלה אנשים הפסיקו לקנות את המשחקים המקוריים".

אטארי – גיים אובר
בשונה מישראל, בארה"ב המשחקים של אטארי נמכרו יפה עד שתאוות הבצע של בעלי החברה הייתה זו שריסקה אותה. "ב־1983 כל תעשיית המשחקים חטפה מכה אנושה. אטארי הייתה החברה שגדלה הכי מהר בארה"ב בשנות השבעים והשמונים והתפרקה בן לילה", מספר בן ארי. בחברת אטארי שמרו את כל הפיתוחים ולא הוציאו אותם למיקור חוץ. באותן שנים כל מרכיבי התוכנה – גרפיקה, עיצוב, צליל וטקסטים – היו בפיתוח של המתכנתים. בן ארי מספר ש"בשלב כלשהו הדו"ח הכספי שמראה אילו משחקים היו הכי מצליחים וכמה הכניסו לחברה התגלגל לשולחנם של המפתחים. הם דרשו תנאים טובים יותר וההנהלה נפנפה אותם". ארבעה מתכנתים מובילים של אטארי עזבו את החברה והקימו חברה שלימים תהפוך לשם דבר בתעשיית המשחקים – Activision. בעשור הראשון של המאה ה-21 החברה הייתה אחראית לכמה ממשחקי המחשב המוצלחים ביותר כמו קווייק, Call of Duty, גיטאר הירו ועוד. אחד המשחקים הראשונים שפיתחו ארבעת המופלאים היה Pit Fall – משחק שבו על השחקן לקפץ מעל גזעי עץ מתגלגלים, בורות או נחשים מסוכנים.

ככה היו משחקים פעם

"המשחק הזה למעשה המציא ז'אנר חדש – פלטפורמה שבה השחקן צופה מהצד ומפעיל דמות מקפצת, ממש כמו מריו. המשחק הזה היה הכי טוב על אטארי 2600 אבל בניגוד אליהם, כאן נתנו קרדיט של תמונה ושם לכל מפתח". ההצלחה של Pit Fall, יחד עם משחקים נוספים שהיו מיועדים לקונסולה של אטארי והיו טובים יותר מהמשחקים שהחברה פיתחה בעצמה, גרמו למנהליה לתבוע את Activision בניסיון למנוע מהם להוציא משחקים לאטארי. בית המשפט פסק נגד חברת אטארי ופסק הדין נתן את האפשרות לכל מפתח לרכב על הגל: "אטארי הפכה לפלטפורמה פתוחה. השוק הוצף במשחקים גרועים מאוד ותוך שנה העסק קרס מכיוון שאנשים לא ידעו מה לקנות, איזה משחק מוצלח ואיזה לא".

אחד המשחקים שריסק את החברה מבחינה תדמיתית היה "אי.טי" – משחק שבו השקיעו זמן פיתוח של שלושה שבועות בלבד. המשחק לא עמד בציפיות, היה מורכב מדי עבור ילדים ונחשב עד היום לאחד הגרועים בתולדות התעשייה. במשך שנים סופר על כך שבמקום לשלם עבור מחסנים לאחסון קונסולות ומחסניות משחקים שלא נמכרו קברה אותם אטארי במדבריות ניו־מקסיקו. לפני כמה שנים נמצאו חלק מהן מתחת לאדמה ואם זה מעניין אתכם שווה לחפש בגוגל תמונות של "Landfill Atari".
עוד לפני שאטארי התרסקה החלה להתפתח בין השנים 1982־1985 נישה נוספת שענתה על הצורך במשחקים: מחשבים אישיים. הבולטים שבהם היו "סינקלייר ספקטרום", ממנו נמכרו כשני מיליון יחידות, ו"קומודור 64" המיתולוגי שהצליח הרבה יותר, עם קרוב ל־30 מיליון יחידות במה שנחשב עד היום למחשב האישי הנמכר ביותר. המחשבים האלו תמכו בשפת תכנות פשוטה בשם בייסיק שאפשרה בקלות יחסית ללמוד לתכנת ולפתח משחקים פשוטים גם בקרב בני נוער. המשחקים שהופעלו עליהם היו עשירים בצליל ובגרפיקה יותר מאשר בקונסולות המשחק אבל מכיוון שהמידע נשמר על גבי קלטות אודיו לקח המון זמן לטעון אותו אל זיכרון המחשב.

רפאל בן־ארי, על רקע אוסף המשחקים שלו. "גם לסמארטפון יש מגבלות" // צילום: גדעון מרקוביץ

בדומה לקונסולות, גם הם חוברו אל מסך טלוויזיה ואין ספק שדרכם הייתה סלולה אל עבר התהילה אלמלא תואמי ה־I.B.M, שהחלו לחדור אל השוק מאמצע שנות השמונים. היתרון של תואמי I.B.M היה ביכולתם להריץ משחקים מפלטפורמות שונות לאחר שעברו התאמה, זאת הודות למערכת ההפעלה שלהם – דוס 1.0 של חברה קטנה בשם מיקרוסופט. עד היום זכורה לי נסיעה של כל המשפחה לכפר סבא כדי לבקר אצל ברנש שמכר לנו דיסקטים עמוסים במשחקים. בזמן שאחי הבכור שהה אצל אותו בחור במשך שעתיים ובחר משחקים, אני, אחי ואחותי המתנו ברכב בציפייה דרוכה עד שחזר עם השלל.

ארץ השמש העולה
לקראת 1985, לאחר שאטארי שקעה בהפסדים והתקשורת הספידה את התחום, נכנסה בסערה אל הזירה שחקנית חדשה מיפן שלמעשה הצילה את התעשייה. לאחר שעברה כמה גלגולים הזויים שלא קשורים לתוכנה, ולאחר שנתיים של הצלחה במולדתה, ניצלה חברת נינטנדו את הבמה הריקה וכבשה את המערב עם ה־ Nintendo Entertainment System, או בקצרה NES. הטריק השיווקי של החברה היה להציג את הקונסולה כצעצוע חינוכי שאפשר גם לשחק עליו. הרעיון עזר להם להימנע מהבאזז השלילי שעטף את התעשייה וכאשר נינטנדו הציגה לעולם את "סופר מריו" לצד משחק נוסף בשם Duck Hunt, שדרש חיבור של ג'ויסטיק בשם Zapper, מעין רובה אוויר, משימת ההשתלטות הושלמה. סופר מריו היה ה"קילר אפ" שכולם רצו לשחק בו. לדברי בן ארי, המחשבים האישיים שהציבור יכול היה לרכוש באותה תקופה לא התקרבו לרמת הצבע וההנאה שסיפקה נינטנדו. "אלו היו מחשבים יקרים מאוד שימשו בעיקר אנשי מקצוע שהכינו כתוביות חסות לטלוויזיה, כמו אלה שהופיעו לפני כל תוכנית בעידן הערוץ הראשון".

בישראל ה־NES הצליח פחות מכיוון שהיה יקר והראש היהודי מצא חיקוי סיני זול יותר – מגאסון – קונסולה שזכתה להצלחה אדירה אצלנו (ותודה לאקדח שצורף אליה שהיה חיקוי מושלם למקור של נינטנדו). "בכל פינה צצו באסטות להחלפת משחקים וכולם פרצו משחקים", מספר בן ארי. באותן שנים ישראל נחשבה לפורעת חוק עולמית בכל הקשור לזיופים של משחקים ובן ארי מספר ש"היית נכנס לחנויות צעצועים כמו מאמא יוקרו ומבלי לדעת היית קונה משחקים מזויפים שיוצרו בסין".
ה־NES מכרה בעולם קרוב ל־60 מיליון יחידות והפופולאריות שלה דעכה מעט רק לאחר שענקית נוספת מיפן, סגה, השיקה ב־1989 קונסולת משחקים בשם Sega Mega Drive שבארה"ב קיבלה את השם ג'נסיס. בסגה הבינו שהם חייבים קילר אפ משלהם והחליטו ליצור דמות שתהיה מזוהה איתם כמו מריו לנינטנדו. הם הציגו לעולם קיפוד כחול, שובב וממזרי בשם סוניק עם משחק בכיכובו שהפך ללהיט היסטרי. לצד משחקי שוברי קופות נוספים כמו Mortal Combat, הדיחה הקונסולה של סגה את ה־NES של נינטנדו מהמקום הראשון והגיעה לכמות מכירות דומה.

החל מסוף שנות השמונים שתי החברות היפניות שיחקו פינג פונג אחת נגד השנייה: נינטנדו ניסתה לחזור לפסגה עם קונסולה משופרת בשם סופר נינטנדו (SNES) וב־1989 השיקה את הגיים בוי – קונסולת משחקים אישית עם משחק פשוט שנקרא טטריס ששיגע את העולם ומשחק נוסף עם דמות מוכרת בשם פוקימון. כ־120 מיליון יחידות של גיים־בוי נמכרו וכדי לספר עד כמה הצליחה הקונסולה הקטנה של נינטנדו נגלה לכם שמשחק טטריס לבדו נמכר ב־30 מיליון עותקים.
סגה הגיבה שנה אחרי עם להיט משלה – קונסולה אישית עשירה בצבע ובצליל בשם Game Gear עם משחק בגרסה משופרת של סוניק. הקונסולה הייתה יקרה יותר, זכתה להצלחה מתונה ומכרה כ־10 מיליון יחידות. שתי החברות המשיכו לפתח קונסולות משוכללות ושתיהן עבדו על גרסאות של 64 ביט – דור חמישי של מכונות משחק חזקות שמאפשרות גרפיקה מרשימה בתלת מימד, ושאליהן מייד נחזור.

משחקי הוידאו של פעם // צילום: גדעון מרקוביץ

בשנות התשעים מחשבי ה־PC הביתיים תפסו תאוצה רבה הודות לגרפיקה בתלת מימד, כוח עיבוד מהיר וגמישות תוכנתית. "חבורה של מפתחים אמריקנים הצליחו להביא את סגנון המשחק של מריו ל־PC הביתי ויצרו את Commander Keen שהפך להצלחה אדירה", מספר בן ארי. "הגדולה ב־Keen היה ה־Side Scroller – הזזה של המסך ימינה עם התקדמות הדמות ללא השהייה של התמונה וטעינה של תמונת המסך הבאה. היום זה נראה מובן מאליו אבל אז זה נחשב לשיא התחכום". חבורת המפתחים הזו הקימה חברה בשם ID Software שהביאה לעולם ז'אנר חדש ופופולרי – משחקי יריות בגוף ראשון.

נינטנדו עושה חרקירי
בזמן שמחשבי ה־PC תפסו תאוצה ונינטנדו ומגה התחרו ביניהן בפיתוח קונסולות של 64 ביט, שכאמור עוצבו במטרה להציג משחקים מרהיבים בתלת מימד, חברת סוני ספרה רק את עצמה ויצאה ב־1994 עם הסוני פלייסטיישן (PS) הראשון ששבר את כל החוקים וקבר את כל המתחרות מבעד לענני אבק. ההיסטוריה של משחקי המחשב עמוסה בסיפורים מפתיעים ובן ארי מספק אחד נוסף: "ה־PS היה אמור להיות מכשיר שקורא דיסקים בייצור משותף של נינטנדו וסוני. סוני היו אמורים להכין את הטכנולוגיה של הדיסקים ונינטנדו אמורה היתה להכין את המעבד והקונסולה. ברגע האחרון נינטנדו בגדו בסוני והלכו עם פיליפס כמי שתהיה אחראית ליצור של הדיסקים. סוני התעצבנו ויצאו עם ה-PS". הפלייסטיישן הופעל באמצעות מדיה של דיסקים שהכילו המון מידע בהשוואה לקלטות של קונסולות ה־64 ביט של נינטנדו וסגה. למרות ששתיהן היו מערכות מצוינות, שיטת הדיסקים של סוני סתמה עליהן את הגולל.
נינטנדו עוד ניסו לחזור עם קונסולה בשם Game Cube, סגה עשו מהלך דומה עם מכשיר בשם Saturn. שתיהן עברו מתחת לרדאר ונדחקו לשוליים, בעיקר סגה. כשסוני יצאו עם ה־PS2, ששימש גם כמכשיר לניגון סרטי דיוידי, היא רמסה לחלוטין את המתחרים שניסו להתאושש מהנוק אאוט בסיבוב הקודם. היחידה שמצליחה כיום לנגוס במכירות של סוני היא מיקרוסופט עם קונסולת ה־Xbox. בן ארי: "מיקרוסופט למעשה לקחה מחשב חזק מאוד, הכניסה אותו לאריזה יפה, והציגה אותו כקונסולה. מיקרוסופט משתמשת ב־Xbox בטכנולוגיה שהיא מייצרת עבור מחשבי חלונות וזה מה שעוזר לה להתחרות קצת בפלייסטיישן".

ההיסטוריה חוזרת?
כשבוחנים את עולם הגיימינג קשה שלא להישאר מרותקים מסיפורי הצלחה וכישלון כמו שחוו ענקיות דוגמת אטארי ונינטנדו. האחרונה אגב מעולם לא ויתרה: בעשור האחרון מכשיר ה־Wii של נינטנדו זכה להצלחה מכובדת הודות למשחקי ספורט תומכי חיישני תנועה. למתבונן מהצד זה אולי נראה טיפשי ומצחיק אבל הז'אנר של אנשים קופצים, רוקדים וחובטים מול מסך הטלוויזיה עדיין חי ובועט, תרתי משמע. לפני כשנתיים החברה הוציאה גרסה משופרת בשם Wii U שלא הותירה רושם מיוחד אבל אי אפשר להספיד יצרנית משחקים שעברה אינספור גלגולים מאז 1889. כיום שוקדים בחברה על מערכת מסקרנת שאמורה להיות שילוב בין קונסולה ביתית וקונסולה ניידת.
כששואלים את בן ארי על גיימינג במכשירי סמארטפון הוא לא נראה מתלהב או מתעניין במיוחד: "סמארטפונים הם עולם יחסית חדש בגיימינג, אם מסתכלים בראי ההיסטוריה. הם הכניסו לעולם מושג חדש שנקרא Causal Gaming – אתה לא צריך להיות גיימר שיושב בבית וחורש על משחק אלא פשוט יכול לשחק כשיש לך כמה דקות פנויות בתור לדואר. מצד אחד זה גורם להמון אנשים להתחיל לשחק, אבל מצד שני זה קצת מחזיר את התעשייה לאחור כי בעוד שבחוץ יש משחקים מאוד מורכבים, יש גבול לרמת התחכום והשליטה שאתה יכול לעשות באמצעות מסך מגע קטן ושתי אצבעות. על סימולטרים של טיסה למשל אין בכלל מה לדבר". כשאני שואל מה צופן לנו העתיד עם משחקים בסמארטפון והאם הם יפגעו בתעשייה, בן ארי משיב לי ש"תמיד אפשר לחבר להם מקלדות" ועושה פרצוף של מריו.